בנם של סברוסה ומבורך. נולד בשנת תשט"ו (1955) בתוניס בירת תוניסיה. ילד שישי להוריו, גדל במשפחה ברוכת ילדים.

דוד גדל כפעוט בתוניס. בהיותו כבן שנתיים עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בבאר שבע שבנגב, שם גדל והתחנך. למד בישיבת "בני עקיבא" בעיר, בלט כנער נבון וחרוץ, עצמאי ואהוד על סובביו.

בהגיעו לגיל גיוס התגייס לצה"ל, חדור מוטיבציה לתרום ולהצליח במילוי תפקידו. שובץ בחיל השריון ולאחר שעבר הכשרות שונות ביצע את המשימות שהוטלו עליו באופן מיטבי. יצר קשרים חברתיים טובים עם חבריו ליחידה.

במהלך שירותו הצבאי נפגע ונזקק להשתלת כליה. אחותו נעמי נמצאה כתורמת מתאימה, וניתוח ההשתלה שעבר הוכתר כהצלחה.

לאחר שחרורו מצה"ל והחלמתו מההליך הניתוחי שעבר יצא לאירופה לטייל, ללמוד וליהנות. במהלך שהותו ביקר את אחיו שגר בצרפת, טייל באנגליה וצבר חוויות וריגושים.

כששב ארצה ניהל את חנות הרהיטים המשפחתית, למד מאביו את עבודת הנגרות ובהמשך עסק בעיצוב ובאומנות הנגרות. הוא הצליח בעיסוקיו הודות לכישוריו האומנותיים, לדיוק שניחן בו ולידי הזהב שבהן בורך.

כיבוד הוריו והדאגה לרווחת בני משפחתו היו נר לרגליו. הוא הקפיד ככל יכולתו לעזור ולתמוך במשפחתו, היווה אוזן קשבת ומקור תמיכה לאחיו. "עמוד התווך של המשפחה", תיארו אותו אוהביו. לכולם היה הכתובת לקבלת עצה בכל דילמה ושאלה.

בינואר 1989 נשא לאשה את ברוריה. לשניים הייתה היכרות מוקדמת עוד מילדותם, עת גרו בשכנות. הקשר הזוגי החל ביום 8.8.1988, כשנפגשו באקראי בדרכה של ברוריה לפגישת מחזור עם בני כיתתה. דוד הצטרף אליה ומאז לא נפרדו.

הם הקימו את ביתם בבאר שבע וחלקו זוגיות אוהבת ומלאת הערכה האחד לשני. בהמשך עברו לגור ביישוב להבים, בבית שדוד תכנן לפרטים כפי ששניהם חלמו.

במרוצת השנים נולדו לזוג שתי בנות – ספי וליאור. אב נוכח ומעורב בחיי בנותיו היה, רווחת משפחתו בראש מעייניו. סיפרה ברוריה: "דוד בלט כאב תומך ועוזר, היווה דמות משמעותית בחיי הבנות והן היו מאוד מחוברות אליו. אב מיוחד ונדיר".

חיי המשפחה היו מלאי שמחה. הם בילו יחד, טיילו בחו"ל ונפגשו עם בני המשפחה המורחבת מדי מוצאי שבת לברכת ההבדלה. הוא נהנה ממפגשים אלו, הקפיד להגיע גם כשחש ברע, הוקיר את הביחד ואת הלכידות המשפחתית.

דוד היה נחוש להמשיך בשגרת חייו על אף מצבו הרפואי, שידר לסובביו אופטימיות וחוזקה. "אפשר היה להיות רגועים לצידו. גם אם היו לו לעיתים רגעי תסכול בשל מחלתו דאג לעמוד איתן. אני והבנות תמיד שאבנו ממנו ביטחון ואופטימיות", סיפרה ברוריה.

איש אשכולות היה, ידע הכול מכול. בכל עת עסוק בעשייה ובלמידה לשם יצירה. חכם וסקרן, נהנה לקרוא ולהעמיק ידיעותיו בנושאים שונים.

בני הזוג שבו לגור בבאר שבע כשהבנות שבגרו עזבו את הקן המשפחתי, נהנים מהחזרה למקום בו גדלו.

דוד דדון נפטר ביום כ"א באב תשע"ח (2.8.2018), כשבועיים בטרם מלאו לו שישים ושלוש שנים. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, אחים ואחיות.

הוא זכה לראות את בתו הבכורה מצפה לילד, אך נפטר זמן קצר טרם הולדת נכדו.

ברוריה ספדה לו: "דוד היה אדם אציל נפש, אהוד ואדיב. כל אדם שזכה לפגוש אותו הִלל את צניעותו, חוכמתו וטוב ליבו".